"הכתיבה היא תהליך משונה”.

אדם חי את חייו, ופתאום משהו קורה לו.

זה יכול להיות בדל חלום, היגד ששמע ברחוב, פיסת נוף, תמונה או פסל במוזיאון.

זה יכול להיות כל דבר. והדבר הזה, הגירוי הראשוני לכתיבה, נספג בתוכו ומתחיל לאסוף אליו דברים. זכרונות, דיאלוגים, דמויות, קטעי הגות ונופים, בתקופה שלעתים היא ממושכת ואורכת שנים.
והנה, יום אחד זה עולה על גדותיו ומתפרץ החוצה.

אנו נוהגים לכנות זאת כרגע של השראה, ואז אנו מתיישבים ומתחילים לכתוב..."

                                                                                                                אילן שיינפלד

 

מטרת המפגש הינו יצירת עידוד והנעה בקרב המשתתפים לספר ולשתף בזיכרונותיהם האישיים חברים, בני המשפחה, ילדים ונכדים, העברת ידע לדורות הבאים ויצירת חיבור בין דורי באמצעות סיפור אישי של בן משפחה קרוב. כל זאת, תוך כדי  מתן אפשרות להתחיל בכתיבת סיפור אישי.

 

במהלך המפגש עוסקים המשתתפים בהעלאת זיכרונות, מתנסים בתרגילים ובגירויים המעודדים כתיבה כגון: איתור מילים מניעות כתיבה, קריאת טקסטים ביוגרפים של כותבים, חווים את חווית הכתיבה האינטואיטיבית ומהווים קהל תומך לקריאה ושיתוף בטקסטים אישים של חברי הקבוצה.

 

באחד ממאמריו מסביר הסופר עמוס עוז :

"שלושה דברים צריך  אדם כדי שתיווצר בו ההנעה לכתיבה, "פצע", "סבתא" ו"מרפסת".

 משלושת אלו, באנלוגיה כמובן, נובעת ההנעה לכתיבה של כל סופר באשר הוא.

- "הפצע": הם הקונפליקטים שהכותב היה מצוי בהם. חלקם נוגעים בציפיות לא ממומשות, בחלומות שלא מתגשמים, במשברים, באבל, בפגיעות, באכזבות, באובדנים. בכאב העמוק.

- "הסבתא": היא סיפורי משפחה, חוויות אישיות שמקורן מצוי במורשת, בשייכות, במשפחה, בגעגועים, בריחות ובכמיהות.

- "המרפסת": היא תהליכי התבגרות ושינוי שאנו עוברים אשר מטבע הדברים משפיעים על נקודות המבט שאנו מאמצים לעצמנו בחלוף השנים, פרספקטיבות חדשות אותן אנו מגלים או לחלופין השתקפויות שונות למצבים תואמים.

שלושת אלו באים לידי ביטוי במפגש.

העבודה בקבוצה יוצרת סביבה נינוחה ותומכת המאפשרת שיתוף בחוויות ובזיכרון.